מאמין, רק בעצמי

יונה טאוב

מאת: מרסל מוסרי

זו הייתה התעודה האחרונה שבדקתי באותה המשמרת.
מולי עמד איש או"ם בעל שפם וגבה המחוברת לשכנתה. הצצתי בתעודה שהגיש לי ואישרתי "אתה יכול לעבור"- הוא חייך ונכנס אל הארץ.

השמש כבר שקעה, רוב החיילים חזרו לבסיסם.
נותרנו רק אני ועוד שלושה או ארבעה מהגדוד שלי, מותשים מהחום של אוגוסט והמדים נדבקו לגופנו. אני זוכר שגירדה לי היד והראש עוד יותר ובכל זאת, התאפקתי לא לעשות כן.
ברקע נראו החיילים שהגיעו להחליף אותנו, מריחים ממקלחות ואוכל טוב. הם תפסו עמדות ואנחנו התכוננו לחזור אל הצריף בו גרנו, הצריף שליד הגבול.
"יונה, כדי להגיע לצריף אנחנו צריכים לטפס ברגל עשרים דקות!" אמר לי אחד החיילים מהגדוד שלי "בוא נעלה ונישן כאן, במגדל השמירה, אנחנו כולנו עייפים".
הסכמתי אתו, שכן, העייפות כבר נתנה אותותיה ובמגדל השמירה היו ברז וכיור גדולים בהם יכולנו להתנקות.
הייתי צריך את זה, העור והמחלה זעקו לזה.
רגע אחרי שעצמנו עיניים, שמענו בום נוראי שהרעיד את כל האזור.
צבא האויב, הפציץ את הצריף, אותו הצריף בו היינו אמורים לישון ולחלום כנראה, את חלומנו האחרון.
מזל אה?
לא בטוח.

אני יונה וגם כשאני כותב לכם על זה ונזכר, אני מחייך, כי כאלו הם החיים, אוהבים להפתיע.
מיותר להתעסק במה היה קורה אם.
מה היה קורה אם הטיל היה נוחת בזמן שאני חולם?
מה היה קורה לאמי, ניצולת השואה, ברגע בו היו מודיעים לה שבנה היחיד נהרג?
ומה היה קורה אם עורי היה חלק ונקי ולא היו לי נגעי פסוריאזיס שביקשו שאתנקה כבר מהם?
באמת, מה כבר היה קורה?

כבר בגיל 12, שנה לפני בר המצווה שלי, קמתי מלא בנגעי המחלה על העור.
אמי הייתה רגועה ולקחה אותי אל הרופא.
"פסוריאזיס" פסק, רשם לנו כמה משחות ושלח אותנו אל בית המרקחת.
עד הצבא, עליו סיפרתי לכם קודם, המחלה כמעט ולא הפריעה לי, אך בצבא, עם המדים, הקסדה והנשק, הרגשתי איך אותה המחלה צוחקת כשמבקשת ממני להתגרד באמצע שדות קרב או בזמן אימונים חשובים.
כשהשתחררתי, המחלה נרגעה, גם חיי די נרגעו. התחלתי לעבוד בבנק מוכר, נשאתי את אהבת נעוריי לאישה וכשסיפרה לי שתינוק בבטנה נשקתי לה והרגשתי איך אושר ממלא לי את הבטן.
באותה השנה, בגיל 25 או קצת אחרי, גם האסטמה הצטרפה ויחד עם הברונכיט שבאה בחורף, קראו שתיהן לפסוריאזיס לשוב.
בוקר אחד התעוררתי מקולות ההלם והבכי של אשתי, פקחתי את עיניי וראיתי אותה עומדת מעליי. "מה קרה לך יונה?" שאלה כשהיא דומעת.
רצתי אל הראי, מעולם לא נראיתי כך לפני. התמלאתי בנקודות ובנגעים בכל מקום בגוף. הרגשתי איך חום גופי עולה ואני כמעט ומתמוטט.
כשישבתי מול הרופא וקומפרסים על מצחי, נזכרתי בתקופת נעוריי, בטיול השנתי לים המלח, איך חזרתי הביתה נקי מכל נקודה אדומה.
"תגיד" שאלתי את הרופא "ואם אסע לים המלח?"
הרופא חייך.

את השבועיים שלאחר מכן ביליתי שם, בים המלח, מחלים מול השמש, המלח והבריאות שבאה לקראתי.
היום זה אחרת, היום אני עומד איתן מולה, איתי היא כבר כמעט ולא מתעסקת, מפחדת להגיע, אולי בזכות התרופות הביולוגיות שאני לוקח.
את הכוחות שנוספו לי היום אני מקדיש לחולים המתקשרים אליי ומבקשים ייעוץ, מבקשים לפרוק, לשאול ולספר על התמודדותם.
ואני מכונת קריאה, הו, כמה שאני קורא, את המחלה הזו אף אחד לא מכיר כמוני, גם לא היא בעצמה.
ברבות הימים התמניתי להיות יושב ראש אגודת הפסוריאזיס הישראלית ופעיל מאוד בה.
לקראת סוף השיחות, עם אותם החולים, כשהם נשמעים מעודדים וחדורי מוטיבציה לנצח, אני מספר להם את סיפור הצריף, שם, במחסום וכשהם מחייכים ואומרים "ניצלת, איזה מזל שניצלת", אני צוחק ואומר שגם מגדל השמירה בו ישנתי יכל להיות מופגז ושאני לא כל כך מאמין במזל.
"אז במה אתה מאמין?" הם שואלים.
"בי" אני מחייך "רק בעצמי" ומשאיר אותם לחשוב.

עוד מעט אני יוצא לפנסיה, לאחר 40 שנות עבודה בבנק.
וכשאעמוד עם אשתי, אל מול הרי ההימלאיה, חופי ארה"ב או טחנות הרוח של הולנד, אנשום לרווחה, אאחוז בידה ואלחש לעצמי: "אף על פי כן ולמרות הכל ", אסתכל על צלקות אחד הנגעים ואחייך.
אין ספק, זה הוסיף קצת אקשן לחיי.
טוב נו,
אני אוהב אקשן.

מבוסס על סיפורו של חבר האגודה- יונה טאוב

הצטרפות לאגודה
מכירים חברים לחיים

האגודה פועלת במישורים רבים למען הסובלים מפסוריאזיס. פעילות האגודה מתאפשרת בעזרת דמי חברות סמליים של 10 שקלים לחודש. הצטרפו לאגודה והבטיחו את המשך הפעילות למען הסובלים מפסוריאזיס. חברים באגודה זכאים לסל ההטבות ייחודי:

  • ליווי והדרכה למיצוי זכויות
  • עדכונים על טיפולים ומחקרים חדשים
  • הטבות והסדרים לשהייה טיפולית בים המלח
  • לילדים – קיטנה טיפולית ייחודית במחיר מסובסד
  • חוברת עם כל מה שחשוב לדעת על פסוריאזיס בישראל ובכלל
  • השתתפות בחינם בכנסים רפואיים, ימי עיון ומפגשים במהלך השנה
  • ועוד מגוון הטבות לטיפולים פרטיים ובסדנאות לחיזוק והתמודדות
מידע והצטרפות
2018-01-21T16:43:34+00:00סיפורים|0 תגובות

השאר תגובה