ראיון עם יונה קציר – 30 שנה בים המלח

יונה קציר, מנכ”לית אגודת הפסוריאזיס הישראלית, ומתמודדת עם פסוריאזיס בעצמה משנת 1976, מאפשרת לנו הצצה חטופה אל העבר, אל הימים בהם לא הייתה בישראל מודעות רבה לפסוריאזיס, והטיפולים בים המלח, לא בהכרח היו מנת חלקו של כל מי שהתמודד עם האתגר.

“באותם ימים” כך מספרת יונה, “כל נושא המודעות לפסוריאזיס בישראל היה בחיתוליו. מיד כשהובחנתי, ירדתי עם אימי לים המלח, שכרנו דירה בערד, וירדתי, כל  יום לים המלח, לטיפול  בסולריום הגדול המקום היחיד שבואו היו חולים מכל העולם שבואו לטיפול במחלת הפסוריאזיס  חשוב לזכור, כי באותם ימים, היו רק שלושה בתי מלון באזור, בגגותיהם (בניגוד  להיום ) לא היה סולריום-פרטי של בית המלון, וכל מי שהגיע לים המלח בכדי לבקש מזור לכאבו, נאלץ לחלוק, יחד עם רבים אחרים, את שירותיו של הסולריום הגדול שעל שפת הים וחשוב לציין כי באותם ימים לא היו שם מיטות , מזרונים מאוררים וגם קרח כל אחד הביא לעצמו מבית המלון  , אבל חשוב לציין כי באותם ימים היה לנו ממש כף חיים לרדת לסולריים המרכזי אשר גרם לכל אחד מהבאים לצבור המון חוויות .

באותם ימים היו באזור רק שלושה בתי מלון (גלי זוהר, עין בוקק  וגנים) שעם השנים התפתחו ושינו את צביונם ואת שמותיהם  היוו מוקד משיכה למתרפאים. בכל הגילים  ערב-ערב, הם היו מתכנסים באחד מהם, רוקדים בדיסקוטק, משחקים בינגו, ובעיקר – יוצרים ביניהם חברויות ארוכות שנים, שחלקן, מחזיקות מעמד עד היום. הקושי המוכר להשיג חדר באחד מהמלונות הללו היווה קושי נוסף שקירב בין המתרפאים המתמודדים עם פסוריאזיס, שממילא, נאלצו ללחום בלא מעט קרבות בשל חוסר המודעות בישראל.”

“כיום” ממשיכה יונה “המצב שונה לגמרי – שלושה המלונות הפכו ל-14, והסולריום המרכזי איבד את בלעדיותו לטובת הסולריום הפרטיים שכל בית מלון באזור שמכבד את עצמו, גם הירידה הקבועה לים המלח, שלה נזקקים המתמודדים עם פסוריאזיס לפחות פעמיים בשנה, הפכה להיות מרווחות יותר בעבר היו מחזור אחד עד שלושה לשני תקופות הירידה , כיום, יורדים 7-8 מחזורים לעונה , כשחלק גדול מהחברים המשתתפים בהם הם חברים גם מעבר לתקופה  שהם אינם נמצאים בים המלח.

גם המודעות לטיפול בצעירים יותר השתפרה רבות, וזאת בזכות הקייטנה השנתית בים המלח המיועדת למתמודדים עם המחלה  מגיל 8-18, ומאורגנת על ידי האגודה מעל  ל-30 שנים. פעמיים בשנה, משריינת העמותה חדרים בבתי המלון השונים שבים המלח, מפרסמת תאריכים ועלויות, ומניחה לחברי האגודה להחליט מתי ועם מי הם רוצים לרדת וליהנות מסגולותיו המרפאות של ים המלח.

למעשה, אני חושבת יתרונה הגדול של האגודה למתמודדים עם פסוריאזיס אינו מגיע דווקא מכל אותם פרטים טכניים קטנים, אלא מתוך יכולתה להוות הגורם המלכד בין כל המתמודדים, ללא הבדל גיל, מגדר או שפה.”

“בסופו של דבר” כך מסכמת יונה את הקפיצה הקטנה שלנו לעבר “פסוריאזיס, אמנם, בניגוד לסטיגמות, היא אינה מחלה מדבקת, אבל היא בהחלט מחלה מחברת – מחלה שמחברת בין אנשים…”