רק דמעות של אושר

מאת: מרסל מוסרי

בליל אמש, גירד לי המרפק כל כך חזק, עד שהרגשתי שעוד רגע ואקרע את עורי מעליי.
שכבתי במיטתי, בעלי כבר ישן ולמרות שהשעה הייתה עשר.

לא טרחתי להעיר אותו, מה הוא כבר יוכל לעשות? מרחתי משחה לבנה, עטפתי בניילון נצמד וחזרתי לשכב, הבטתי בתקרה ונשמתי, נזכרתי ברופא שאמר לי לא לגרד, אז נשמתי ונשפתי ושוב נשמתי ואיכשהו, עם כל נשיפה, באה עוד דמעה.
דמעות בעיניי, דמעות בעיניה של חגית, שמעולם לא בכתה.
“למה באתן דווקא עכשיו, בגיל 55?” לחשתי וניגבתי אותן, אך הן לא ויתרו, כמו רצו להשלים את המסה של כל שנות השתיקה וההתמודדות.
פעם, כשעוד הייתי חדשה באגודת הפסוריאזיס הישראלית, לימד אותי אחד המדריכים, לחשוב מחשבות טובות, אמר לי שאסור לי להלחיץ את עצמי ברגע שאני מבחינה באותם נגעים ארורים.
אז חשבתי, חשבתי על צהרי אתמול, אצל הירקן, איך קרץ לי חייל בלונדיני ומיוזע, שנשא קיטבג על גבו.
“יש לך משהו בעין” צחקתי.
תחילה התבייש, לא ידע איך להגיב לזה, אך כשלקחתי מידיו את העגבניות ואמרתי “קח את הקשות יותר, אלו כבר חצי רקובות”
הביט בי בעיניים נוצצות ושאל “את נשואה?”
“כן” לחשתי “אבל גם זמנך יגיע”
“הלוואי שיגיע עכשיו” חייך החייל האמיץ והמשיך לבחור עגבניות.
זה מצחיק, שגם בגילי וגם עם מרפקיי הסדוקים מנגעי המחלה, עדיין מבחינים בי, גם כאלו שגילם פחות מחצי מגילי.
ואולי כזו אני, ואולי תמיד הייתי.
אני קודם כל אישה, יפה, גבוהה, מטופחת וחייכנית כל כך.
אני קודם כל פנתרה, שרוצה לטרוף את כל מה שהעולם מציע וגם לבקש קינוח.
אני קודם כל מצחיקה, חברה טובה וטיזרית
אני קודם כל אימא דואגת ואישה טובה.
ורק אחר כך, אם נשאר עוד מעט זמן,
אני חולת פסוריאזיס.
כן,
זה כבר כמה עשורים,
שאני חולת פסוריאזיס.
—

בין הדמעות של אותו הלילה, ליד בעלי הישן, הבנתי שהפעם זה לא יגמר רק במרפקיי.
הבנתי שהפעם, המחלה נוגעת גם בכפות רגליי.
רציתי לצעוק “למה?”, רציתי להעיר את כל הבית ולבכות, לצעוק לבעלי ולילדות שלנו, שמזמן חצו את גילאי העשרים “במה הייתי לא בסדר, למה זה מגיע דווקא לי?” אבל נתתי להם שישנו והנה עוד מחשבה טובה באה אל זכרוני.
—
באחד הקיצים בהם נסעתי עם אגודת הפסוריאזיס הישראלית אל ים המלח, הכרתי אישה שמנמונת שמחלתה הייתה פי כמה ממחלתי, גופה היה מכוסה בנגעים ואל הים, הגיעה עם חולצת גולף, לא פחות ולא יותר, חולצת גולף!
“למה?” שאלתי.
“אני מתביישת” לחשה והשפילה מבטה.
“מספיק, כולנו מנוקדים, ואם לא תורידי, איך תרפאי?” ליטפתי את ראשה.
“עוד מעט יבוא מישהו” מלמלה “הוא בא במיוחד בשבילי, ממרכז הארץ, והוא אוהב אותי, אף פעם לא אהבו אותי כמוהו”
“איזה יופי!” צעקתי והתיישבתי בכיסא הנוח שלי. “נו? וכך תרצי שיראה אותך? עם חולצת גולף בזמן שכולנו פה עם בגדי ים?”
האישה שתקה לרגע, הביטה אל המקום הנמוך ביותר בעולם ואל האנשים הרוחצים במימיו ושאלה: “ואם יגעל?”
“אם את לא תגעלי, הוא לא יגעל, לכי להחליף לבגד ים, אני מתחננת”
בזמן שהלכה להחליף והיא בוכייה, הגיע האיש וחיפש אותה, קרא בשמה.
“סליחה?” פניתי אליו.
“כן?” חייך אליי, קומתו גבוהה ולראשו כובע מצחייה “היא הלכה להחליף לבגד ים, היא תכף תבוא”
“מי את?” שאל
“חברה טובה” שיקרתי “אפשר לתת לך עצה?”
“בטח” חייך האיש, ניכר כי עיניו טובות היו.
“תאהב אותה איך שהיא, תבטיח לי.” התעקשתי.
“נשבע” חייך האיש וכשהגיע האישה, חיבק אותה אליו, החמיא לה על בגד הים המנוקד, ולחש לה משהו באוזן.
אינני יודעת מה אמר, אבל רגע אחר כך עלו אל החדר, לאהוב, אני מניחה.
—
באותו הלילה, עוד בטרם הגיע הבוקר, גירד לי קצת פחות.
אולי היו אלו זיכרונות החייל השובב, השמנמונת הביישנית או הבחור שאוהב אותה כל כך.
או שאולי הייתה זו המחשבה הנושנה, הטובה, זו שלא זזה ממני גם ברגעי המחלה הקשים ביותר,
שזה מה שיש ועם זה אנצח.
אחרי הכל, כל כך הרבה קיבלתי מהחיים.
שיניחו ושילכו הנגעים כשירצו ללכת,
וגם אם יורדות פתאום הדמעות, אלו דמעות אושר,
אני בטוחה,
אצלי, אי אפשר אחרת.
אלו רק דמעות אושר.

מבוסס על סיפורה של חברת האגודה- חגית לאוף