סיפורים

רק דמעות של אושר

אני קודם כל אישה, יפה, גבוהה, מטופחת וחייכנית כל כך. אני קודם כל פנתרה, שרוצה לטרוף את כל מה שהעולם מציע וגם לבקש קינוח. אני קודם כל מצחיקה, חברה טובה וטיזרית, אני קודם כל אימא דואגת ואישה טובה. ורק אחר כך, אם נשאר עוד מעט זמן, אני חולת פסוריאזיס.

מאמין, רק בעצמי

כבר בגיל 12, שנה לפני בר המצווה שלי, קמתי מלא בנגעי המחלה על העור. אמי הייתה רגועה ולקחה אותי אל הרופא. "פסוריאזיס" פסק, רשם לנו כמה משחות ושלח אותנו אל בית המרקחת.

קוראים לו לב

לי קוראים גל ויש לי פסוריאזיס. גם עכשיו, בתקופה הזו, כשהמחלה בהפוגה, תוכלו להבחין בנקודות הלבנות על ידיי. המזל שלי הוא שיש לי עיניים כחולות, עמוקות ומיד אחרי שתבחינו בנקודות, תשובו להביט אל תוך אישוניי.

הדכאון הוא לא תופעת לוואי

הרבה חיוכים ושמחת חיים, תמיד לראות את הצד החיובי בעניין. אצל אחרים זה אשפוז בבי"ח- אצלנו זה ריפוי בבתי מלון עם מלא חבר´ה. אין בסלנג שלנו את המילה דיכאון. דיכאון הוא מחלה קשה בפני עצמה אך לא שלנו.

סיפורים מן הקייטנה

אני זוכר את עצמי איך הגעתי לקייטנה שנה שעברה, ילד שלא שלם עם עצמי ומתבייש בפסוראסיז שלו. הרגשתי לא שייך ופחדתי ממה שהולך להיות בקייטנה, ואחרי שראיתי שיש עוד ילדים שיש להם פסוראסיז ודיברתי איתם גיליתי שאין ממה לפחד ועד עכשיו אני זוכר את הקייטנה כחוויה מדהימה.