יונה טאוב
פסוריאזיס הופיע אצלי בגיל 12 לאחר חורף של מספר התקפי ברונכיט ספסטי. בתחילה בראש ואח”כ התיישב גם במרפקים. לא התייחסתי מי יודע מה לתופעה אבל הגרוד גרם לדם ודם הפחיד את ההורים. לאחר כבוד הובלתי לרופא עור שהסתכל זרק איזה מילה משונה לאוויר העולם ביקש מהאחות לקחת דגימה מהראש וכעבור זמן מה בישר פסוריאזיס.
מקבלים משחות מקצתם מסריחות אומרים תודה ואיך שמגיעים הביתה ואימא מסובבת ראש, טרח הכול לפח.
ככה חייתי את הילדות, והנערות עד הצבא.2 מקרים בולטים זכורים לי מהתקופה, הראשון שבברכה ביקשו שאביא אישור שזה לא מדבק, השני שבשנת 1968 בטיול התנועה למדבר יהודה וים המלח הפסוריאזיס נעלם.
למי שמכיר את אזור ים המלח באותה תקופה היה קיים קיבוץ עין גדי, מלון עין בוקק היה 3 צריפים, למצדה טיפסו בשביל הנחש וזה הכול.
בלשכת הגיוס הרופא הבחין שיש לי פסוריאזיס ואיתו התגייסתי, ניצלתי את המצב לקבל פטור מקסדה וכובע, בזמני חבשו כובע על הראש חובה.
בגיל 25 נישאתי לאשתי היקרה איתה אני חי עד היום הבאנו לעולם 3 ילדים וחיים בכיף.
אשתי כמו כל חברותי לפני הנישואין הכירו אותי עם הפסוריאזיס חלקן שאלו מה יש לי חלקן לא אבל אף פעם הדבר לא גרם לי מבוכה או הרגשה לא טובה.בערך בגיל 27 התחיל הפסוריאזיס להתפשט ולנדוד לחלקים נוספים בגופי. כאן המקום לציין כי עד אותה שנה כשהפסוריאזיס הציק לי יתר על המידה הייתי יורד לים המלח באופן פרטי לחלוטין למספר ימים מתנקה וחוזר לחיים סדירים.
ניגשתי לרופא עור שהציע לי לקחת משחות כמובן סטרואידים, עבר אבל כשחזר חזר מה זה חזר, יותר קשה יותר מקומות, באותו זמן קראתי כתבה בעיתון איתנים של קופת החולים שניתן לקבל אישור לים המלח לחולי פסוריאזיס.
ניגשתי לרופא העור והוא שלח אותי לרופא המחוזי באזור הצפון. הרופא המחוזי הסתכל בדק וקבע, לא מספיק, זה לא מצב לים המלח.
חזרתי אבל וחפוי ראש הביתה, סיפרתי לאימי את המצב והיא אמרה מה? אתה אידיוט לא נתת לו כמה לירות ביד?
טוב הרמתי טלפון לאדון רופא הזמנתי תור באופן פרטי אצלו בבית וראו איזה פלא? יש אישור.
ההליך באותה תקופה היה מאד מסורבל, מקבלים את אישור הרופא איתו הולכים למחלקה לזכויות החבר בקופת חולים שם מזמינים עבורך מקום במלון עין בוקק (באותה תקופה בים המלח היו מלונות עין בוקק, קרלטון או בשמו אז גלי זוהר וגנים בשמו אז גני שולמית.) המלון קובע לך גם עם מי תהיה בחדר. לחשוב על זה היום, צמרמורת.
כך משנת 1980 פעמיים בשנה ים המלח עד בערך 1994.בכל אותה תקופה אני מכוסה בין נקי לחלוטין ועד כיסוי של בערך 70 אחוז מהגוף.
אני רוצה לציין שכל אותה תקופה עבדתי עם קהל, בקיץ הלכתי עם שרוול קצר, הייתי חבר בקנטרי, אנשים הסתכלו חלקם הסתובבו, חלקם השתתפו איתי בחוויה, אני מכיר/ה מטפל/ת כזה, יש לי אשף כזה, אני מנסה כמובן זה לא עוזר ולים המלח חוזר. האמת שהמחלה לא הפריעה לי ולא נתתי לה להפריע לי בכל פעילות שעשיתי, אולי בגלל שהכרתי מספיק מוקדם את אישתי שתמכה, אולי כי החברים שלי נשארו חברים למרות ובגלל. אולי כי הגעתי מספיק מוקדם לים המלח והכרתי אנשים כמותי, אולי כי אני זה אני. אין לי תשובה למה.
בקיץ הייתי מגיע מאד מוקדם לים פורס סדין בחוף נשכב להשתזף מכוסה בפסוריאזיס אנשים היו מסתכלים אלי כמו אחד שנחת מכוכב אחר, מי ששאל קיבל תשובה ומי שלא לא. זה ממש לא הפריע לי.
בשנת 1993 ניסיתי את הכדורים של דר”” שפר החומצה הפומרית ומיד קיבלתי ראקציה שלילית בגוף, כל הגוף התכסה בנקודות כמו שלפוחיות של מוגלה, אושפזתי בבית חולים אבל הפסקתי את הכדורים והתופעה חלפה.
עברתי לטיפול בצמחי מרפא סינים, דאיטה חמורה או לא תלוי בעיני מי? 500 ש”ח בחודש. עלות הטיפול, בתחילה החמרה, אח”כ הטבה, הפסוריאזיס לא נעלם אבל נעשה שטוח וללא קשקשת. כך זה נמשך כמעט שנה. עברתי להילינג, בערך מגיל 30 אני סובל גם מבעיות פרקים וראוי לציין כי ההילינג עזר מאד לפרקים אבל לפסוריאזיס לה הזיז. האדם לא מתיאש וכך בין המרפא מירכא לסבתא מדליה נודד בין משקה מחרה של גמלים למשחה מגללים של עיזים מגיע לאחת שמטפלת בפרחי בך ורפלקסולוגיה. קשור לא קשור, לא יודע אבל הגוף שלי הגיב בצורה כל כך חמורה לטיפול ומכאן מתחיל הסיפור האמיתי.
בתוך 3 ימים נשארתי ללא השכבה העליונה של העור, הגעתי לבית החולים במצב שהרופאים הגדירו כוויה דרגה 2 100 אחוז.
הרגליים שלי התמלאו נוזלים וקיבלו מימדים של פיל מצוי. לפי דברי הרופאים מקרה כמו שלי כל כך נדיר שכמוהו נצפה בעולם ונרשם רק 3 פעמים. הרזומה שלי נשלח לכל בית חולים בעולם, הוצגתי כלאחר כבוד בפני כנס רופאי עור ארצי והובא לכבודי רופא מיוחד מגרמניה. בילתי בבית החולים כ3 חודשים ואח”כ בבית ספון בין 4 קירות שנה מבלי היכולת לראות את אור השמש.
הממצא העיקרי הוא שמערכת החיסון אצלי היתה היפר אקטיבית כמו אצל רוב חולי הפסוריאזיס והטיפול שקיבלתי פשוט גרם לה להיות עוד יותר פעילה, כמו לשפוך דלק לאש.
באתה תקופה טופלתי בכל תרופה שנמצאת בשוק עד שהרופא הגרמני קבע. כלום!!! תנו לגוף לעבוד לבד.
ואכן המצב התחיל להתייצב, לאט לאט.
אבל את הנעשה אין להשיב ויש לי תגובת שרשרת של קריסת מערכות שונות בגוף. ראשית כל התוצאה הראשונה סוכר, התוצאה השניה התקף לב,התוצאה השלישית נסיגת חניכיים חזקה ביותר. הכל בגלל פסוריאזיס אחד קטן שהתפתח באופן לא צפוי.
כמה דברים קטנים לסיום, אגודת חולי הפסוריאזיס שעזרה ותמכה כל הדרך, בלעדיה אין אנו באים? בלעדיה ים המלח לא היה מאושר על ידי קופות החולים, בלעדיה ים המלח לא היה מוכר כאזור מרפא, בלעדיה הרבה מאד חולים היו נשארים בבית ללא תמיכה ומזור.
בית חולים רמב”ם- תודה לכל הרופאים וצוות האחיות המסור, אין מילים.
כל הדרך הזאת שחוויתי על גופי גרמו לי להיות פעיל ולעזור ככל שאני יכול.
